למה לא התייחסו לנתון הזה בבדיקות הדם? חלק א

צילום: 123RF

למה בחרתי בבלוטה כיעד השני למתקפה לאחר הניצחון על האסתמה? הסיבה די פשוטה. כי באותה נקודת זמן היא הייתה המחלה היחידה שלא הסתרתי. זו הייתה מחלה פיזית שאין מה להתבייש בה, כמו שלא מתביישים בסוכרת או בדלקת במפרק וחוץ מזה, על הסמים עוד לא הייתי מוכנה לוותר. אפילו לא קרובה לזה. זו הייתה החזית השנייה מתוך השבע שאליה יצאתי, וברבות השנים היא הפכה להיות האחרונה שעימה התמודדתי. אחרונה אחרונה חביבה. הקרם דה לה קרם. הגביע הקדוש של הריפוי העצמי שלי שהגיע בשני חלקים.

השנה היא שנת 2007, אני בת 33 ונמצאת בקליניקה של האנדוקרינולוג, הרופא המומחה האמון על מערכת הבלוטות ההורמונאליות בגוף. אני אחרי הדיכאון הגדול הראשון וכבר בולעת להנאתי על בסיס קבוע גם סטרואידים, גם כדורים פסיכיאטריים וגם משככי כאבים. הגעתי אליו כי נמצא בבדיקות דם שבלוטת התריס שלי (שהרופאים קוראים לה בלוטת התירואיד), לא מתפקדת כמו שצריך. זה בא לידי ביטוי בכך שעליתי קילוגרמים רבים במשקל, בשעות הצהריים כבר הייתי עייפה כאילו אמצע הלילה והיציאות שלי כבר לא היו סדירות כפי שהיו. בלוטת התריס אחראית על קצב חילוף החומרים בגוף באמצעות ייצור הורמון בשם תירוקסין. תת-פעילות של הבלוטה (שהרופאים קוראים לה היפותירואידיזם), היא מצב שבו הבלוטה אינה מייצרת די תירוקסין ולכן יש האטה בחילוף החומרים במערכות שונות בגוף ולכן משמינים, לכן עייפים, לכן היציאות לא סדירות, לכן יש שינויים בשיער, יש דיכאון, יש שיבוש במחזור החודשי ואפילו פגיעה בפוריות האישה. מסיבה אחת ענקית של שיבושים וכל זה מבלוטה אחת שיושבת בצוואר. זו מחלה אוטואימונית שבה המערכת החיסונית של הגוף תוקפת את הבלוטה והורסת אותה.

"מה קרה לך בשנת 1999?"

לא הייתה לי בעיה להרות, אבל זה לא אומר שהייתי בריאה, צילום: pixabay

שאל אותי האנדוקרינולוג באותו מפגש ראשון, ואני לתומי עניתי מייד שכלום. "את מודעת לכך שכבר בשנת 99' הבלוטה שלך הייתה בתת-תפקוד?" הוא שאל אותי בעודו מסתכל על נתונים במסך. "מה זאת אומרת?" יריתי מבלי לחשוב. מאיפה ידעתי את המידע הזה? אף אחד לא סיפר לי וגם לא ציוץ משהו שקרוב לזה אפילו. "לא יכול להיות", המשכתי ליירט. "את מתווכחת עם הנתונים שמופיעים כאן במחשב?" הוא שאל בטון נוזף, ואני עניתי מייד שאני ממש לא מתווכחת, אני רק לא מבינה איך לאורך כל כך הרבה שנים מופיע נתון כזה בבדיקות דם ואף רופא לא שם לב, אף רופא לא ראה ואף רופא לא התייחס לחריגה כזו. "מאיפה אני יודע איך אף אחד לא ראה? אני לא אחראי על מה שהיה", הוא תקף בחזרה. "אני יודע מה אני רואה במסך ואני רואה שבשנת 99' המדדים כבר לא היו תקינים. אי אפשר לדעת באיזו שנה זה התחיל בגלל שאין תיעוד מוקדם יותר של בדיקות דם". הייתי בשוק. לא יכולתי להגיב וזה לא משהו שקורה לי הרבה. זה המקום להסביר בקצרה שהמדד העיקרי שנמדד בהקשר לתפקוד הבלוטה הוא מדד ה-TSH (הורמון שתפקידו לגרות את בלוטת התריס לייצר ולהפריש הורמונים), והערכים התקינים שלו נעו בין 5.5-0.35 חריגה למעלה מראה שהבלוטה לא מתפקדת מספיק טוב ולא מייצרת כמות מספקת של הורמונים, ולכן מוצאים בדם כמויות גדולות מדי של ה-THS. נחשו כמה לי היה? 20.22. חריגה נאה ומכובדת לכל הדעות. לא הייתי בשוק מהמדד הלא-תקין, הייתי בשוק מכך שאף גורם במערכת הבריאות לא שם לב לזה לאורך כל כך הרבה שנים למרות שהייתי במעקב של שני הריונות באותן שנים.

"היו לך בעיות להיכנס להיריון?" הוא שאל. "ממש לא", עניתי מייד. "גם בהיריון השני נכנסת בקלות?" הוא שאל בפליאה. "כן, די בקלות", עניתי וניסיתי שוב את מזלי. "נכון שזה לא הגיוני שהייתי בשני הריונות ואף אחד לא שם לב שה-THS שלי בכזו חריגה?" לא עבד לי. הוא התעצבן ורטן קלות, "כבר אמרתי לך שאני לא יודע מה היה ומי היה".

"למה זה קורה בכלל?" שאלתי אותו לקראת סיום המפגש הראשון, והוא ענה לי שלא באמת יודעים אבל שאני בת מזל כי הטיפול במחלה הוא מאוד פשוט ובכלל לא מזיק כמו במקרה של הסטרואידים שאני לוקחת לטיפול באסתמה. "בסך הכול כדור אחד ביום שהוא תחליף טבעי להורמון שהבלוטה לא מייצרת ממנו מספיק, והכול יחזור לאיזון", ניסה לעודד אותי. "ועד מתי אצטרך לקחת אותו? מתי זה יסתדר עם הבלוטה? מתי היא תחזור לתפקד בכוחות עצמה בלי חיזוקים מבחוץ?" הפצצתי כנגד, לא ממש מוצאת נחמה בדבריו. "עם המצב שלה ועם העובדה שהיא לא מתפקדת כל כך הרבה שנים, אני לא רואה כרגע איך תוכלי להפסיק עם הכדור, אבל בואי נתחיל ונראה איך זה משפיע ונתקדם משם", ענה בזהירות מחושבת ושלח אותי לדרכי עם מרשם. אני זוכרת שהייתי מבולבלת. מאוד. מצד אחד איזה כיף! אקח כדורים וארד סוף סוף את הקילוגרמים שפתאום נוספו ללא כל סיבה מוצדקת ושמהם לא הצלחתי להיפטר. מצד שני, איזו באסה! מה, עוד כדורים לאוסף היומי? מאיפה זה הגיע עכשיו? ומה יהיה מחר? יגלו לי עוד משהו וגם בשבילו אצטרך כדור? אבל לא הייתה לי ברירה ולכן ארזתי את הבלבול שלי והתחלתי לקחת את הכדור. במשך שלוש השנים שהגיעו שיחקתי עם המינונים של הכדור תחת מעקב אצל האנדוקרינולוג ובדיקות דם כל חודשיים-שלושה. בהתחלה הגדלתי מינון כדי לראות אם זה יעזור לי לרדת במשקל, ואחר כך המשכתי לשחק עם הכמויות והמינונים גם כי זה נתן לי סוג של שליטה על הגוף שלי והבריאות שלי שהרגשתי שאבדה לי וגם כי באמת סִקרן אותי לראות "מה זה עושה", לבדוק במה השינוי במינון יבוא לידי ביטוי. האנדוקרינולוג לא היה מרוצה מהמשחקים המיותרים שלי, אבל לי לא היה אכפת.

יציאה לדרך בלי ברכת הדרך

נרוץ קדימה. השנה היא שנת 2010, אני בת 36 בתחילת המסע לריפוי עצמי, מייד אחרי הניצחון הגדול על האסתמה ואנחנו שוב בקליניקה של האנדוקרינולוג. הפעם אני יושבת מולו נלהבת כולי ומשתפת אותו בהצלחה שלי עם האסתמה ובתוכנית שלי לנצח את תת-הפעילות ולהחזיר את הבלוטה לתפקוד מלא ותקין. "אסתמה זה רגשי, זה ידוע", הוא פלט מיידית בפנים חתומים, מסרב לחלוק עימי אפילו רסיס מהאושר שהרגשתי, ואז הוסיף, "זה לא אותו דבר במקרה של הבלוטה, את לא תצליחי". הייתי בשוק בפעם השנייה בקליניקה שלו. גם מהמהירות שבה הוא פלט את הקביעה "את לא תצליחי", גם מהאפתיות שבה נאמרו הדברים וגם מהזלזול שחשתי כלפי המאמצים שהשקעתי במשך ארבעה חודשים שהתגלם באבחנה "זה רגשי, זה ידוע". אז אם זה רגשי וכל כך ידוע למה הוא לא אמר לי את זה לפני כן?

ידעתי שאני ואני בלבד יכולה לקחת אחריות על הבריאות שלי, צילום: unsplash

"למה אתה כל כך בטוח שלא אצליח?" שאלתי, מתאמצת להסתיר את העלבון העצום שחשתי. למרות שלימדו אותי שציפיות יש רק על כריות במיטה, עדיין משהו בתוכי בכל זאת ציפה לקבל מעט תמיכה ועידוד לקראת היציאה לדרך החדשה. "זה נכון שאסתמה היא רגשית, עובדה שטיפלתי במקור שלה ואכן היא איננה, אבל למה זה סותר את העובדה שאני רוצה ויכולה לרפא את הבלוטה?" שאלתי אותו. באמת שלא הבנתי איך הוא, שכבר מבין שמקור המחלה הוא רגשי ושניתן להבריא ממחלה פיזיולוגית על-ידי טיפול במקור הרגשי שיצר מלכתחילה את המחלה, אומר באותה נשימה שלא ניתן לרפא את הבלוטה. "שמעתי על המון מקרים של ריפוי מאסתמה, זה לא נדיר בכלל. פה זה בכלל לא כזה פשוט. הבלוטה אחראית על כל כך הרבה תפקודים וכל כך הרבה מערכות, את אפילו לא יודעת עד כמה זה מורכב, ועוד במקרה שלך היא גם לא עובדת כמו שצריך במשך כל כך הרבה שנים וגם את לוקחת כבר כמה שנים את הכדור. נראה לך הגיוני שפתאום היא תחזור לתפקוד תקין?" הוא סיים את נאומו, הסתכל עלי ושאל, "הבנת אותי?" הנהנתי עם הראש אך לא הייתי מסוגלת לענות לו. כנראה הוא פירש את שתיקתי כייאוש ולכן אמר בטון רך יותר, "תראי, זה לא שאני לא רוצה שתהיי בריאה, באמת נהדר מה שעשית, אבל את צריכה להבין שלא מתועד שום מקרה בהיסטוריה הרפואית שבלוטה תחת התנאים האלו חזרה לתפקוד עצמי מלא. אין כזה דבר. אני לא סתם אומר לך". "אז אולי אני אהיה הבן אדם הראשון בעולם שכן הצליח?" שאלתי בלחש, מנסה ניסיון אחרון לסחוט משהו שאולי יעזור לי בהמשך הדרך. "מצטער, את לא תצליחי, חבל על המאמץ שלך", ענה ופנה להתעסק עם המחשב, רמז לכך שפגישתנו להיום הסתיימה ואני מוזמנת לפנות את עצמי מהחדר. "ואם אני אפסיק את הכדורים?" שאלתי תוך כדי שאני מתארגנת ליציאה. "אז זה יהיה על אחריותך בלבד, אני ממש לא ממליץ לך לעשות את זה", ענה ברוגז. לא היה ספק שמיציתי את כמויות הסבלנות, המועטות מלכתחילה, שהיו לו בשבילי.

ניסיון ראשון

באותו היום הפסקתי לקחת את הכדור והתחלתי לדמיין איך אני חוזרת לחדר שלו ומנופפת לו מול הפרצוף בטופס של בדיקות הדם התקינות שלי, בדיוק כמו שנופפתי בטופס ממכון הריאות. כל יום הקדשתי דקותיים לדמיון הסיטואציה הרצויה הזו שעתידה הייתה שלא להגיע במשך כל כך הרבה שנים, עד לנקודה של ייאוש כמעט מוחלט.

אחרי חודש עשיתי בדיקת דם ונבהלתי. ה-THS עמד על 39.95. כמעט כפול ממה שהיה לאורך כל השנים כשבכלל לא ידעתי על המחלה ובעת האבחון הראשוני. המדד זינק בבת אחת לכמעט פי עשרה. גם האנדוקרינולוג שלי נבהל מהתוצאה וקרא אותי לסדר. קיבלתי על הראש. "את רואה מה קורה כשמשחקים?", "את מוכנה להפנים שזה לא משחק", "את עושה נזק לגוף שלך", והפגישה הסתיימה בפקודת מטכ"ל לחזור לקחת במיידי את הכדור. נזופה ועם הזנב בין הרגליים חזרתי לקחת את הכדור, אבל קיבלתי החלטה שאני מפסיקה לראות את האנדוקרינולוג הספציפי הזה. למרות שהוא נחשב למומחה בתחומו, מעולם לא באמת היה לי נעים אצלו, הוא לא הקנה אווירה נעימה, הוא היה אפתי ולא נחמד ולי זה לא התאים יותר. הפסדתי במערכה הראשונה ביג טיים. הפנמתי, למרות שזה עצבן אותי שהוא צדק בכך שזה באמת לא פשוט כמו האסתמה, עם זאת לא ויתרתי. הייתי צריכה אנרגיות חיוביות להטענה להמשך הדרך, גם אם עוד לא ידעתי איפה בכלל הדרך נמצאת או לאן היא מובילה. ממנו, ידעתי, אנרגיות חיוביות בטוח לא יגיעו.

מירב הראל – מתוך ספרה נפש בריאה בגוף בריא

רוצים לדבר על הכתבה? היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו